חלקי הפאזל מתחילים להכנס למקומם. ביום שני הקרוב אמיתי יתחיל כיתה ב' בבית הספר על שם ויליאם הוגארת'. שבוע אחריו, תתחיל איילת גן חובה באותו בית הספר. וככה בערך הם יֵראו:

אני מתרגשת. השינה שממילא רחוקה מעיניי בגלל היונק הצעיר מתרחקת עוד יותר בגלל המחשבות. מה יהיה, איך יהיה. איך נכנסים לכיתה ליום שלם בלי להבין כמעט אף מילה. ובכלל, בית ספר. זה חדש לנו הרי.  איכשהוא הצלחנו לדלג על "דנה נמה דנה קמה דנה מקפלת את הפיג'מה, אמא אומרת יופי דנה, שלום כיתה אלף", ואנחנו נכנסים ישר לכיתה בית. ואני מסתובבת לי דומעת מהתרגשות כל הזמן. ומתכננת, איך ומי ומה, ובוַרשה כמו בורשה, הדאגה הגדולה היא מה הילד יאכל... עשינו תפריט שבועי וקניתי קופסאות גדולות וקטנות, מרובעות ועגולות, ואני מתכננת חטיפונים קטנים וארוחות מעוצבות ובריאות וצבעוניות ו... מה זה חושב, מה זה חשוב. העיקר שיהיה לי שמח ויהיו לו חברים. איזה פחד, איזה התרגשות, איזה אושר. 

בית הספר שהם הולכים אליו נראה חמוד, רב תרבותי וצבעוני. בארוחות הצהרים לא מגישים חזיר (אנחנו נשלח ארוז מהבית בינתיים), ויש סיכוי של חמישים אחוז שלמורה של איילת יקראו מיסיס עבדולרחמן. לאמיתי יש מורֶה, מיסטר בלקמן, בחור אנגלי צעיר שיש לו חמישה ילדים משלו. מתחילים בתשע, מסיימים בשלוש וחצי. הנושא הראשון שהם ילמדו יהיה האולימפיאדה, כמובן, וסביבו יילמדו כל המקצועות - קריאה וחשבון וגאוגרפיה והיסטוריה ואמנות ובריאות. 

סבתא אורה אצלנו, וזה משמח ונעים J זה אפילו איפשר לי לצאת עם אודי לפיינט בפאב שבפינת הרחוב. אפילו היתה זמרת מקומית, וגילינו שיש בירה על שם השכונה שלנו. Chiswick Bitter. לא טעמנו.

והלכנו יחד למוזיאון הילדוּת, שנמצא קצת אחרי סוף העולם מבחינתנו, אי שם במזרח לונדון, ובילינו שם יום קסום וארוך. בין אוסף של צעצועים היסטוריים, המוני משחקים פזורים להתנסויות, שעת סיפור ושעת יצירה ארוכה במיוחד (שני האמנים הקטנים פשוט לא רצו להפסיק), העברנו שם יום שלם. פופי זחל על הרצפה כל הזמן, לעס קוביות לגו, הקסים את העוברים ושבים כהרגלו, ואפילו רכב על סוס.

אמיתי וסבתא רואים סרט 

סולמות ונחשים ושרוכים פתוחים 

 פופו בודק אם הלגו טעים

  הרוכב האמיץ. אני שם רק ליתר בטחון, שלא ירכב לבד לעבר השקיעה בטעות

 מפצחים את מנגנון ההפעלה של הרובוט

 קשרתי להם את העיניים ואמרתי להם לעקוב עם היד אחרי המרקמים השונים

מכינים מסכות נמר בשעת יצירה

כעבור שעה בערך

שיתוף פעולה קוסמי

אתמול עשינו יום טיול לקו האורך אפס, וכיוונו שעונים לשעון גריניץ'. היה יום מקסים, שמש וחמים וממטרים קלים לסירוגין, ובילינו יום שלם בהתרוצצות בפארק, בגלרית השעונים והטלסקופים, בגן המשחקים, וגם בשוק הצבעוני והשמח, שם אכלנו סושי ומרק מיסו, סָמוסות עדשים, פלטה של אוכל אתיופי צמחוני, וצ'וּרוס ברזילאי לארוחת ערב. אזרחי העולם או לא? את חנות המשחקים של פעם הצלחנו באופן מעורר התפעלות לצלוח ללא רכישות, אם כי שלל הפאזלים, משחקי הקופסא סטייל מלחמת העולם השניה, ומונופול לונדון ההיסטורי קרצו לנו באופן מיוחד. למוזיאון הימי לא הספקנו, אם כי ממש, אבל ממש, רצינו לבקר באגף על שם סמי עופר זצ"ל. יא אללה של האנשים האלה. לא מספיק שאתה מנהל את העולם, אתה גם חייב שכולם ידעו שאתה מנהל אותו. 

פיקניק צהריים על רקע משחק קריקט.

לא, אין שום סיכוי שאי פעם נדע את החוקים של המשחק הקולוניאלי ההזוי הזה

 על קו האורך אפס 

מסתכלים בכוכבים. האמת שיש שם שקופית של הכלב פלוטו.

 אם תהיתם, אז לא. אסור.

 לכל שאר האגפים במוזיאון קוראים האגף המערבי, הדרומי וכדומה. לזה יקרא כבוד.

ריקוד הגשם. האמת שלא ירד. רק קצת, אחר כך, בדיוק כשניסינו לעשות פיקניק ארוחת ערב

זהו, ומחר יום גדול. יום ראשון של בית ספר, יום ראשון של מטפלת. נעדכן (כמעט) בלַייב מהשטח.

ורק דבר אחרון.

לכל מי שתהה איך לעקוב אחרי הבלוג ולא ידע איך – אז הנה, בשלושה צעדים:

עד הפעם הבאה, געגועים ואהבה לכולם.