לומדים, מתחפשים, מטיילים, גדֵלים

לפי המרווחים הגדלים בין הפוסטים שלי כבר אפשר לדעת שאנחנו מתחילים להתאקלם. אל תבינו אותי לא נכון, אנחנו עדיין מתרגשים מהרבה דברים, מהמון דברים. אבל יש איזה שגרה כבר, יש איזה שקט שבא עם לגור כבר חודשיים באותו המקום.

הכי הכי חשוב – הילדים התחילו ללכת לבית הספר. כבר חודש וקצת. וזה פשוט מדהים איך הנס הזה קרה, שהצלחנו לעבור את הזמן הזה בעיקר עם חיוכים ובלי דמעות. טוב, לא בדיוק. אני בכיתי. ביום השלישי של אמיתי בבית הספר נכנס לו משהו לעין. כל היום הוא הסתובב במצוקה אמיתית, אבל אף אחד לא ידע. "לא ידעתי איך להגיד שכואבת לי העין". הוא אמר. אז דיברנו על איך מבקשים עזרה, ושאפשר גם בסימנים, ומהמורים שלו ביקשתי שיזהו סימני מצוקה, והכל טוב ויפה – ובערב התפרקתי לי בבכי על מה אני עושה לילד וכו'. מאז התלבושת האחידה עברה הרבה כביסות (התקמצנתי, קניתי רק שני סטים), והילד חזר מבית הספר ושאל אותנו מה זה determination, excellence, inspiration, respect. כן כן חברים, אלה הערכים של אולימפיאדת לונדון 2012, הנושא המרכזי הנלמד בסמסטר הקרוב בכיתה ב'. השבוע, שבו ההיסטוריה השחורה, הם למדו על ספורטאים אולימפיים שחורים. בזמן הכנת שיעורי הבית – כתיבה על ספורטאי שחור אחד, אמיתי שאל את אודי "מה זה שחור?" וזה מדהים ויפה בעיניי כל כך שהוא לא קולט בכלל שצבע עור הוא פקטור של משהו (וזה מזכיר סיפור ישן וטוב של דוד רני על סטודנט שחור שלו , אבל זה רק בסוגריים ולמביני דבר).

 יום ראשון בבית הספר

 יום ראשון בבית הספר, שבוע לאחר מכן

וקצת לפני ששאל אותנו על הערכים האולימפיים, אז חברה שלי התקשרה והוא דיבר איתה בטלפון. באנגלית. כן כן. הילד הוא השראה. אמנם זה הזמן לרענן את מושגי ההנדסה שלנו באנגלית (מי יודע מה זה oblong?) אבל זה לא מזיק. והם כותבים Book Reviews ומדברים על הדתות השונות של הילדים בכיתה.

גם איילת לא טומנת את ידה בצלחת בענייני השראה. הילדה שעשתה סצנות בכל תחילת שנה בגן הילדים, נכנסה בצעד בוטח לכיתה שלה, לבושה כמיטב המסורת האנגלית בבגדים אנטי-חינניים בצבעי צהוב אפור וטורקיז (בעעע), נפרדה ממני אחרי חמש דקות, וקיבלה את פניי בחיוך בסוף היום. וכך היה מהיום הראשון. היא כבר מכניסה מלים באנגלית לתוך משפטים "היום אכלנו apple", או "איפה ה-book bag שלי?" וגם מרכיבה משפטים, בעיקר כאלה שמתחילים ב-I want ונגמרים ב-please. וכיף לה. והיא משחקת. יש לה חברה אנגליה קטנה וחמודה, איזבל, המצוידת בליקוי דיבור מהודר, כך שהן בעיקר מחזיקות ידיים, מצחקקות ומתרוצצות, ולא יותר מדי מדברות. הנה הן יחד בפארק:

המורה שלה מדווחת על התקדמות יפה – אומרת שהיא מושיבה את הילדים שלא יודעים אנגלית טוב (שני ישראלים ואיטלקי אחד) קרוב אליה בזמן המפגש, מצביעה על התמונות בסיפור ואומרת להם לחזור על המלים, ושאיילת מדברת איתה באנגלית, ומשתתפת במפגשים, ושהכל יהיה בסדר. הכל כבר בסדר. מבחינתי, הם שמחים, וזה מה שחשוב. השבוע ציירה ציור לחברה ושלחה בדואר, ולפני שהכניסה למעטפה הודיעה לי – ציירתי באטרפליי וסאן ופלאוֵּורס. והכל במבטא בריטי הדור ומתוק להחריד.  

ופופו הקטן שלנו, גמד קטן שכמותו, מסובב את כולנו על האצבע, מצחיק את כולם, צוחק (בעיקר מהאחים שלו) ונהיה תינוק מהמם שאין דברים כאלה – זוחל, יושב, עומד, מתחיל לעשות צעדים זהירים לאורך הספה... תענוגון. קייטי המטפלת, שהיתה אצלנו 7-8 ימים מתוך 4 שבועות שהיתה מועסקת פה בפועל (כל פעם בתירוץ אחר), הוחלפה אחר כבוד בסטפני, מטפלת בריטית מנוסה שגרה מסביב לפינה, ואנחנו מסתגלים ומתרגלים. ועופר מצונן, ואמא שלו נעלמת פתאום לימים ארוכים לפעמים, ויוצאות לו שיניים, או כך נדמה – ובהתאמה כולנו קצת הפוכים ועייפים. נו. כל ההתחלות קשות. לא נורא. באמת שזה צרות של עשירים.

ואני התחלתי! בשבוע שעבר היו לי פגישות אורינטציה של האוניברסיטה, ושל המחלקה, ופגישה ראשונית עם המנחים שלי.. והמון מנהלות וסידורים והכנות וסינכרון יומנים וארגון תיקיות חדשות במחשב ומילוי טפסים והגדרת מיילים וחיפוש בניינים וחדרי הרצאות ומה לא. יש לי שני קורסי חובה – אחד במדיניות סביבתית, אחד בשיטות מחקר, ואני שומעת עוד קורס אחד על ניהול מדיניות בנושא שינוי האקלים רק בשביל הכיף. והתרגשתי נורא ביום הראשון שבו ישבתי וקראתי מאמרים והתחלתי לחשוב באמת על הנושא שלי, זה שיהיה המוטיב המרכזי בחיי בשלוש-ארבע השנים הקרובות, שאותו אנשום ואחלום ושבו אתעסק ושבגללו אצרח "אני לא יכולה יותר! ואמרט את שערות ראשי (מה שיישאר מהנשירה הפוסט-הריונית שלי). אני מתרגשת, ושמחה, ומאחלת לעצמי שיהיה לי כיף. האוניברסיטה עושה רושם כל כך מקצועי, כל כך 'העולם האמיתי', עשירה בכל כך הרבה תכנים וערכים מוספים, קורסים והשתלמויות מתודולוגיים בלי הפסקה, מ"איך לנהל את מערכת היחסים עם המנחה שלך" (תודה ליאורי על הטיפ)(וכמה חבל שלא היה לי קורס כזה לפני שנתיים) ועבור ב"איך לכתוב אבסטרקט מוצלח לכתבי עת וכנסים", וטכניקות סיעור מוחין ומיפוי מחשבות,  וכלה ב"איזון לימודים-עבודה-חיים".

זה קצת נדוש, אבל בכל זאת. העונות פה זה משהו. עלי השלכת, אלף גוונים. מזג אויר שהשתנה באחת לקריר נושכני, כובעי צמר בבוקר. עדיין לא יודעים מה ללבוש, כי בפנים חם, והילדים האנגלים רצים עדיין בבוקר לבית הספר בחולצה קצרה או בחצאית בלי גרביונים, ואם אתה רואה ילד במעיל אתה יכול להניח שהוא הודי או סעודי או מאיזה שהיא מדינה מהז'אנר שבה 14 מעלות מרגיש קפוא. היום כבר היה חמש מעלות בבוקר, מעילים וכובעי צמר, אבל לפחות שמש ושמיים כחולים.

אנחנו גם מטיילים. לאוקספורד הצלחנו לנסוע בלי מצלמה. אבל היינו, ראינו, ספגנו, ואמרנו תודה לאל שלא התקבלתי לשם. לונדון כל כך התלבשה עלינו טוב ואנחנו עליה, ואנחנו שמחים ממש.

עוד מעט Haloween, מחר יש מסיבת דיסקו בבית הספר. איילת לקחה בהשאלה מחברה ישראלית כמה שמלות של נסיכות ותבחר מחר האם היא הנסיכה והצפרדע או שלגיה.. אמיתי עוד לא לגמרי מוכן לחגיגה, אבל יהיה בסדר. מאידך, ביום שישי שעבר היה להם בבית ספר אירוע לכבוד סיום שבוע הספר, ובו כל הילדים היו צריכים להתחפש לדמות מתוך ספר. איילת התחפשה לבילבי, ואמיתי התחפש לאפי מתוך הספר "איפה אפי" וקטף את הפרס הראשון בתחרות של כל בית הספר! זה היה מגניב.

היינו עם הילדים בפעילות שבת בבוקר בעירייה של לונדון בה הם בנו את עיר העתיד. תערוכת הגורילות המגניבה מחוץ לעירייה היתה מקסימה במיוחד, וגם המראות של לונדון ברידג' והנהר והסיטי:

הם בנו גן שעשעועים ואגם עם דגים 

 שיואו, איזה מזל שהוא לא נפל עלינו

 גם פופ-קָט (זכויות יוצרים על השם הגאוני- איילת) בונה את עיר העתיד

על גשר לונדון. צילום: איילת נחמני

וטיילנו בפארק סיינט ג'יימס וליד ארמון המלכה, ראינו סנאים ועשינו ערימות ילדים

 הגשר הכחול בפארק סיינט ג'יימס, מבט על וייטהול

ניפנוף מלכותי

 אמא את מרשה לי גם מגפיים כאלה?

היה שלושים מעלות, הבחור קינא באמיתי בטירוף

וגם מדי פעם סתם קראנו סיפורים ואכלנו גרביים

 או שתינו מים

סבא וסבתא שפירא הנהדרים  פה איתנו, כרגע מטיילים בסקוטלנד אבל תיכף ישובו. אפילו בנו לנו סוכה!!!

רגע ציוני: רק שתדעו, שההתרגשות שבחזרתו של גלעד שליט לא קטֵנה בגלל המרחק. יש בזה גם סגירת מעגל הזויה - הוא נחטף שבועיים לפני שחזרנו מצרפת, והנה שב כשאנחנו בלונדון. אולי היינו צריכים לעשות רילוקיישן מוקדם יותר, אולי היה חוזר קודם.

למי שפספס, יש לנו מספר טלפון ישראלי – 03-9708268. בעלות של שיחה מקומית, כמובן. פלאי הטכנולוגיה. אנחנו מוכנים לשלם פרמיה כדי להתגבר על המרחק הפסיכולוגי מהחברים ומהמהשפחה – כך באמת אפשר לדבר איתנו כאילו אנחנו בבנימינה J

ויומולדת שמח לאסף נחמני היום, אוהבים אותך מיליון!

נשיקות ואהבה עד הפעם הבאה