רשימות אוגוסט

מייל שנשלח ב-11 באוגוסט
עדין אין לנו אינטרנט וטלפון, והרשת של בית הקפה הסמוך לא יציבה, ולכן אני מוצאת עצמי גולשת בבית קפה  (אחר) בעודי מחכה שאיזה בחור הודי יפתח את הטלפון הנייד שלי מהארץ לרשתות זרות תמורת כמה פאונדים, כדי שסופסופ אוכל לעשות נייד בריטי. ומפאת קוצר הזמן אני לא עונה אישית, אז התנצלותי בינתיים. עוד מעט הכל יסתדר.

המהומות הלונדוניות לא הגיעו לשכונה, אם כי נוכחות משטרתית מוגברת מורגשת כאן, וחנות המשקאות וחנות מערכות הסטראו, וגם דומינו פיצה, משום מה, כיסו את חלונותיהם בקרשים כהגנה. האפקט שהשפיע עלינו בצורה המשמעותית ביותר היה שבעודי מעמיסה עגלה באיקאה, הודיעו לפתע שהחנות נסגרת מוקדם ושכולם מתבקשים לגשת לקופות.. זה כמובן יצר בלגן שעלה לנו בביקור נוסף בחנות (שעה וחצי ברכבת בתחתית או 20 דקות ו-16 פאונד נסיעה במונית), אבל הסאגה הסתיימה לפני שעה כשהמשלוח של כל החפצים הגיע, והילדים יוכלו סופסופ לישון במיטות אמיתיות ולא על הספות כפי שעשו בשבוע האחרון. לאט לאט מסתדרים, המזווודות נפרקו, וכבר יש לנו ספלים לשתות בהם תה מנחה, ועוגיות בהתאם :) 

אחר כך גילינו שהקרשים הרוחביים של המיטות חסרים. זה עלה בעוד טיול לאיקאה

עופר מסביר לאודי איך להרכיב

מי שמשתגע באמת זה הילדים. הם מחוץ למסגרת יותר מדי זמן כבר, ואין להם חברה, חוץ מאחד את השניה, וגם לגור בעיר, ולהכנס להמון חנויות (דבר שלא היה בשגרה שלהם בכלל ומייצר אפקט תקני לי, תקני לי)...ו.. אין לנו טלויזיה...בקיצור- צרות :-) אנחנו מלאי סימפטיה אליהם ומאידך מנסים שלא ילכו לאיבוד פה. הודענו על מיסוד שעת יצירה ושעת לימוד יומיות, יוצאים החוצה בכל רגע אפשרי, ומקוים לטוב :)

 שעת יצירה. אין כמו קרטוני איקאה ליצירת טירות

איילת והנסיכה ובובת הברוקולי שפשוט קפצה לי לתוך העגלה כשראיתי אותה

 תודה לאל על די.וי.די במחשב

אוסף הגוגוסים שקיבלו בירושה ממוגי טאו המהמם

אתמול רשמנו אותם במועצה למערכת החינוך. התיצבנו במועצה לבושים חגיגית אחרי שהזהרנו את הילדים להתנהג מעולה ("אני אהיה כמו סוכריה על מקל!" כך איילת) הצהרנו על שלושה בתי הספר שאנחנו רוצים, ובתחילת ספטמבר יודיעו לנו מה גורלנו. בשלב זה התקוות שלנו מסתכמות בזה שהם יהיו באותו בית ספר ושיתחילו אותו לא אחרי אמצע ספטמבר.. 

השכנה מהדלת ליד, מרצה לתאטרון, פגשה אותנו היום והיתה חביבה בצורה מפתיעה ואמרה שכל מה שאנחנו צריכים שלא נהסס ושכשהם יחזרו מהחופשה שלהם אנחנו מוכרחים להפגש.ובינתיים כולם היו חמודים ואדיבים אלינו בכל מקום. כמו בשיר.

החנויות מסביב מהממות ומפתות (לא רק את הילדים), ואנחנו משתדלים לא לשכוח שאנחנו לא בחופשה מוגבלת בזמן (כלומר אנחנו כן, זה פשוט זמן ממש ארוך...).

בסופשבוע אם לא יהיה מבול ניסע קצת לטייל מחוץ לעיר ונחגוג יומולדת לאמא שלי הצדיקה שבאה לעזור לנו לצלוח את הימים הראשונים אחרי הנחיתה. והנה, סוגרים שבוע.

מייל שנשלח ב-18 באוגוסט
מחר סוגרים שבועיים בעיר הזאת, והנה לאט לאט מתחילים להרגיש בבית. משהו כבר לא נראה זר כל כך כשמביטים מהחלון ורואים אוטובוסים דו קומתיים, ואנשים בכל מיני צבעים וצורות חולפים לדרכם, או יושבים במסעדה הפרסית שמעבר לכביש או חונים את הב.מ.וו על המדרכה בשביל רק לקחת משלוח של אוכל תאילנדי. 

אפילו כבר מכירה את הפנים של הפקח שרושם דו"חות חניה כאן. נצטרך לרקום איתו קשרי ידידות בהמשך כשיהיה לנו רכב... 

אתמול אמא שלי חזרה לישראל, אחרי 12 יום שהיתה איתנו. הנוכחות שלה הפכה את המעבר לרך הרבה יותר, היינו עדיין עטופים בנוכחות מוכרת.

עכשיו אנחנו עם עצמנו, בשביל עצמנו (אל דאגה, עוד שבועיים וקצת אמא של אודי מגיעה.. הסבתות האלה, אין עליהן!). אבל אנחנו מתחילים את האתגר של ליצור לעצמנו רשת חברתית חדשה.. יהיה יותר קל כשהילדים יתחילו בית ספר, אני מקווה שבספטמבר מתישהוא, אם כי נדע רק בתחילת ספטמבר מתי. ויהיה יותר קל כשאודי יכנס לתלם בעבודה החדשה שלו, ויהיה יותר קל כשאני אתחיל את הלימודים שלי, שלשמם בכלל התכנסנו לנו  כאן. 

מזג האויר, למרות שהבטחתי לא לדבר עליו, בינתיים שיחק אותה. חולצה קצרה וז'קט (שלובשים ופשוטים לחליפין), ובלילה קריר, אבל בבית חמים ונעים.

אתמול אכלנו ארוחת ערב בפארק שליד הבית, קפצנו בחבל, אכלנו דשא (כלומר, רק עופר), והתמסרנו בכדורגל החדש של אמיתי, שעדין מזגזג בין אהדה לקבוצות כדורגל, ומודיע שצ'לסי ומנצ'סטר הן האלופות. נו, הוא תיכף  יבין שאי אפשר לרקוד על שתי חתונות.

ואנחנו גם תיירים, למה לא. הספקנו להיות בכיכר טרפלגר, ראינו את הספירה לאחור לתחילת המשחקים האולימפיים, האכלנו יונים ואמיתי שיחק את המשחק שלו - הוא צועק עליהן - Angry Birds!!! ומבהיל אותן...  

והיינו בכיכר פיקדילי, והלכנו לכיוון הביג בן, ואכלנו Sunday Roast בפאב בראשון בצהרים... והיינו בקתדרלת סט. פול, הילדים קיבלו שיעור בנצרות וגם התלהבו שאלה המדרגות שעליהן האשה הזקנה האכילה את היונים במרי פופינס... 

וביקרנו באוניברסיטה שלי, אבל רק מבחוץ כי היה סופשבוע. ובצ'יינה טאון, ואכלנו ארוחה סינית אמיתית עם שולחן מסתובב ומקלות והכל. 

צ'יינה טאון. איילת אכלה בעיקר אורז. אוּף איתה.

ליד האוניברסיטה שלי

המון חויות ראשונות לילדים, שאני יודעת שישארו איתם הרבה זמן.. אני יודעת את זה, כי כאן, אחרי שנים של חור בזיכרון, פתאום עולים לי זכרונות וחויות מהתקופה שגרתי בקליפורניה כשהייתי בת שבע, המון ניואנסים קטנים ששנים לא זכרתי ופתאום חוזרים. למשל, היינו בגן משחקים וילד אחד אמר משהו לאיילת, והסברתי לו שהיא לא יודעת אנגלית ולכן היא לא עונה לו, ופתאום הציף אותי זכרון התחושה של מה זה שאתה ילד בגן משחקים ומישהו אומר לך משהו ואתה לא מבין. והנה עכשיו (זו ילדותי השניה), דרכם אני נזכרת בעצמי בדברים האלה. וזו בעצם היתה אחת הסיבות שבאנו, שרצינו לתת לילדים שלנו את ההזדמנות להרגיש ולחוות כל כך הרבה דברים שאודי ואני עברנו כילדים בחו"ל. 

 

ומה עוד? הבית מתחיל לקבל צורה, כבר יש מקום לכמעט כל הדברים, והבלגן מתמעט, ויש שגרת ערב כבר עם הילדים, של אמבטיה (אח, איזה כיף שלא צריך לחסוך מים) וסיפור ופיפי ולישון, כמעט כמו בבנימינה. הילדים הגדולים קיבלו בטקס השבעה סודי את החבר השלישי לחדר שלהם - עופר איבד את הפריוילגיה של לישון איתנו והצטרף לחדר הילדים, וזה תענוג, כי בבוקר הם מתעוררים ומשעשעים אחד את השני ונותנים לנו עוד כמה דקות.

והתחדשנו אתמול בטלויזיה, מה שמאפשר לי לכתוב את המייל הזה בעוד אמיתי ואיילת רואים את ערוץ ה-BBC לילדים ועופר ישן שנת בוקר..

אודי היום בעבודה ואני לראשונה עם כל החבורה לבד כאן. עוד מעט נתארגן לנו ונצא לפארק, ואחר כך אקנה כבל שמחבר את המצלמה למחשב (שלי הלך לאיבוד איפשהוא) ואוכל לשלוח גם תמונות סופסופ. וזה שכבר יש אינטרנט נורמלי זה בכלל תענוג. 

מחר בבוקר נעלה על רכבת וניסע לחברים שלנו סימונה וטיבי, שגרים עם ילדיהם (בני 6 ו-4) שעה וחצי מלונדון בערך. נהיה אצלם עד שבת בבוקר, ואז ניקח את היורוסטאר וניסע ליומיים לעיר ליל שבצרפת. כל ההרפתקאה הזו היא בגלל בלגן בירוקרטי של הויזות שלנו, שבגללו אנחנו מוכרחים לצאת מאנגליה ולהכנס חזרה.. טפשי אבל הכרחי. ולפחות העבודה של אודי משלמת את הטיול כי זו אשמתם שהיינו צריכים את זה בכלל. הילדים מתרגשים עד כלות מלנסוע מרכבת מתחת לים. היינו צריכים להסביר שלא רואים דגים ואלמוגים מהחלון :-)

בקיצור (או לא כל כך בקיצור, אם מסתכלים על אורך המייל), שבועיים ראשונים טובים עברו עלינו, מקוים להמשך זורם ומגניב. ומעכשיו אני מבטיחה גם לענות למיילים כמו בנאדם, במגבלות השלושה-ילדים-בלי-בייביסטר שלי :)