חלקי הפאזל מתחילים להכנס למקומם. ביום שני הקרוב אמיתי יתחיל כיתה ב' בבית הספר על שם ויליאם הוגארת'. שבוע אחריו, תתחיל איילת גן חובה באותו בית הספר. וככה בערך הם יֵראו:

אני מתרגשת. השינה שממילא רחוקה מעיניי בגלל היונק הצעיר מתרחקת עוד יותר בגלל המחשבות. מה יהיה, איך יהיה. איך נכנסים לכיתה ליום שלם בלי להבין כמעט אף מילה. ובכלל, בית ספר. זה חדש לנו הרי.  איכשהוא הצלחנו לדלג על "דנה נמה דנה קמה דנה מקפלת את הפיג'מה, אמא אומרת יופי דנה, שלום כיתה אלף", ואנחנו נכנסים ישר לכיתה בית. ואני מסתובבת לי דומעת מהתרגשות כל הזמן. ומתכננת, איך ומי ומה, ובוַרשה כמו בורשה, הדאגה הגדולה היא מה הילד יאכל... עשינו תפריט שבועי וקניתי קופסאות גדולות וקטנות, מרובעות ועגולות, ואני מתכננת חטיפונים קטנים וארוחות מעוצבות ובריאות וצבעוניות ו... מה זה חושב, מה זה חשוב. העיקר שיהיה לי שמח ויהיו לו חברים. איזה פחד, איזה התרגשות, איזה אושר. 

בית הספר שהם הולכים אליו נראה חמוד, רב תרבותי וצבעוני. בארוחות הצהרים לא מגישים חזיר (אנחנו נשלח ארוז מהבית בינתיים), ויש סיכוי של חמישים אחוז שלמורה של איילת יקראו מיסיס עבדולרחמן. לאמיתי יש מורֶה, מיסטר בלקמן, בחור אנגלי צעיר שיש לו חמישה ילדים משלו. מתחילים בתשע, מסיימים בשלוש וחצי. הנושא הראשון שהם ילמדו יהיה האולימפיאדה, כמובן, וסביבו יילמדו כל המקצועות - קריאה וחשבון וגאוגרפיה והיסטוריה ואמנות ובריאות. 

סבתא אורה אצלנו, וזה משמח ונעים J זה אפילו איפשר לי לצאת עם אודי לפיינט בפאב שבפינת הרחוב. אפילו היתה זמרת מקומית, וגילינו שיש בירה על שם השכונה שלנו. Chiswick Bitter. לא טעמנו.

והלכנו יחד למוזיאון הילדוּת, שנמצא קצת אחרי סוף העולם מבחינתנו, אי שם במזרח לונדון, ובילינו שם יום קסום וארוך. בין אוסף של צעצועים היסטוריים, המוני משחקים פזורים להתנסויות, שעת סיפור ושעת יצירה ארוכה במיוחד (שני האמנים הקטנים פשוט לא רצו להפסיק), העברנו שם יום שלם. פופי זחל על הרצפה כל הזמן, לעס קוביות לגו, הקסים את העוברים ושבים כהרגלו, ואפילו רכב על סוס.

אמיתי וסבתא רואים סרט 

סולמות ונחשים ושרוכים פתוחים 

 פופו בודק אם הלגו טעים

  הרוכב האמיץ. אני שם רק ליתר בטחון, שלא ירכב לבד לעבר השקיעה בטעות

 מפצחים את מנגנון ההפעלה של הרובוט

 קשרתי להם את העיניים ואמרתי להם לעקוב עם היד אחרי המרקמים השונים

מכינים מסכות נמר בשעת יצירה

כעבור שעה בערך

שיתוף פעולה קוסמי

אתמול עשינו יום טיול לקו האורך אפס, וכיוונו שעונים לשעון גריניץ'. היה יום מקסים, שמש וחמים וממטרים קלים לסירוגין, ובילינו יום שלם בהתרוצצות בפארק, בגלרית השעונים והטלסקופים, בגן המשחקים, וגם בשוק הצבעוני והשמח, שם אכלנו סושי ומרק מיסו, סָמוסות עדשים, פלטה של אוכל אתיופי צמחוני, וצ'וּרוס ברזילאי לארוחת ערב. אזרחי העולם או לא? את חנות המשחקים של פעם הצלחנו באופן מעורר התפעלות לצלוח ללא רכישות, אם כי שלל הפאזלים, משחקי הקופסא סטייל מלחמת העולם השניה, ומונופול לונדון ההיסטורי קרצו לנו באופן מיוחד. למוזיאון הימי לא הספקנו, אם כי ממש, אבל ממש, רצינו לבקר באגף על שם סמי עופר זצ"ל. יא אללה של האנשים האלה. לא מספיק שאתה מנהל את העולם, אתה גם חייב שכולם ידעו שאתה מנהל אותו. 

פיקניק צהריים על רקע משחק קריקט.

לא, אין שום סיכוי שאי פעם נדע את החוקים של המשחק הקולוניאלי ההזוי הזה

 על קו האורך אפס 

מסתכלים בכוכבים. האמת שיש שם שקופית של הכלב פלוטו.

 אם תהיתם, אז לא. אסור.

 לכל שאר האגפים במוזיאון קוראים האגף המערבי, הדרומי וכדומה. לזה יקרא כבוד.

ריקוד הגשם. האמת שלא ירד. רק קצת, אחר כך, בדיוק כשניסינו לעשות פיקניק ארוחת ערב

זהו, ומחר יום גדול. יום ראשון של בית ספר, יום ראשון של מטפלת. נעדכן (כמעט) בלַייב מהשטח.

ורק דבר אחרון.

לכל מי שתהה איך לעקוב אחרי הבלוג ולא ידע איך – אז הנה, בשלושה צעדים:

עד הפעם הבאה, געגועים ואהבה לכולם.

התחלות התחלות

הנה, כבר האחד בספטמבר. בעוד שבישראל הספרים כבר עטופים, תיקי האוכל לגן נזכרים בכריך ופרי ובבגד להחלפה, והשרב אולי מתחיל לשקול פרידה זמנית קצרה, אז פה זה קצת אחרת. כלומר, השרב לא מכיר בכלל את האיזור פה, ובשלוש בלילה אנחנו כבר מדליקים את ההסקה לשעתיים, אבל זה רק כי שמיכות הפוך שלנו עוד בדרך באוניה ויגיעו רק בעוד שבועיים שלושה.. (רק עופר מדוגם עם שמיכה עבה). אתמול הילדים ואני ניסינו להזכר בארוחת צהרים מה יש במשלוח, מה צריך להגיע... איזה כיף זה יהיה! רק מי שניסה להאכיל חמש נפשות 3 ארוחות ביום עם ארבעה מזלגות, ועם סט מצעים אחד לנפש, בלי מייבש, מבין כמה זה מסובך. בעיקר אנחנו מתגעגעים לבגדים שלנו. פתטי אבל נכון.

רק ככה יודעים שזה בכל זאת כבר בית

שנת הלימודים בבית הספר מתחילה ב-5 בספטמבר רק, ואנחנו מקוים שילדינו יתחילו לא הרבה אחרי התאריך הזה. אמיתי קיבל מקום בבית ספר שנמצא לא רחוק מפה (אבל גם לא מאד קרוב, משהו כמו קילומטר, או שתי תחנות אוטובוס וחמש דקות הליכה). כל כולנו תקווה שאיילת תקבל מקום באותו בית ספר, כי אם יש תרחיש אימה כאן, זה שהם לא יהיו יחד... כמובן ששומדבר עוד לא רשמי ומכתב ישלח רק בעוד שבוע בלי נדר ורק אז דברים יזוזו באמת, אבל אתם מכירים אותי, כבר שלחתי מכתב למנהלת בית הספר והסברתי לה את המצב וביקשתי להפגש איתה כדי להקל על כולם את המעבר. נראה מה יהיה. 

סוף השבוע האחרון עמד בסימון ראיונות למשרת המטפלת של עופר. למודעה שפרסמנו ענו משהו כמו 70-80 נשים (אגב, אף לא גבר אחד, למרות שפגשתי בפארק אחד כזה..). שוחחנו בטלפון עם 8-9 מהן, ונפגשנו עם חמש, ושוחחנו עם הממליצים של שלוש... ובחרנו את קייטי. קייטי היא אנגליה, נולדה בלונדון, שלישית במשפחה של שמונה אחים (אח, האירים-קתולים האלה..), בת 24, חייכנית, עם שיער אדום ועגיל ורוד בלשון. תתחיל בעוד שבועיים בערך בחצי משרה, ובסוף החודש תעבור למשרה מלאה. כי, אה, כן, יש את הקטע הפעוט הזה עם המחקר שלי שצריך להתחיל מתישהוא.

לא סיפרתי בכלל שאנחנו חוקיים לגמרי פה כבר. היינו בצרפת, ועם שובנו הופעלו הויזות שלנו חגיגית. אבל לפני זה, הספקנו לבלות סוף שבוע נחמד אז הזוי במקצת אצל סימונה, שהכרתי בכנס סטודנטים בינלאומי לפני עשור, ונשארנו חברות מאז. סימונה, תוצרת רומניה, נשואה לטיבי, כנ"ל, חיים כאן יותר מעשור, וחמושים בשני ילדים בני שש וארבע, ובבית מטורף עתיר חדרים עם שטיחים לבנים, רהיטים מצופי עור נחש, חדר נסיכות שֶ-לָ-מ-וּ-ת לילדה וחדר ימאים ש-לָ-מ-ו-ת לילד, צימר נפרד לאורחים עם בקבוקונים קטנים במקלחת כמו במלון, בריכה חצי אולימפית מחוממת ומתקן שעשועים שלא היה מבייש את גן החושים בבבנימינה. מצחיק להיות אצל אנשים כאלה. שמגהצים את כל הבגדים, כולל גופיות של הילדים (נידלס טו סיי שמישהו מגהץ להם). גם אם היתה לי מגהצת צמודה לא הייתי מגהצת גופיות ילדים.

אז איתם היינו בטירת לידס, מקום מהמם ועתיר מבוכים ואבירים ואגמים וחרבות גנים יפהפיים, בו העברנו יום שלם. 

 פופי בטירת לידס

 עם תיאה ולוקה

  במבוך השיחים בטירה

 כבר אמרנו שהאנגלים אלופים בגני שעשועים?

למחרת מוקדם בבוקר עלינו על היורוסטאר לצרפת, עיר לִיל, שהתגלתה כמקסימה למדי, חבטתי קצת בצרפתית המאובקת שלי ("סליחה, אני יכולה להשאיר את העגלה כאן בקבלה של המלון?" וגם "איך מגיעים לגן החיות?"), הילדים השתוללו להם בקרנבל המקומי, והיה שמח. לילה אחד, והופ חזרה ללונדון. חזרה הביתה.

 בנין האופרה של ליל

קפה ושוקולדים בכיכר

אז לרגל חוקיותנו, נרשמנו לרופא (היינו צריכים להצהיר מה צריכת האלכוהול שלנו ובשבוע הבא לתת בדיקת שתן. שכה יהיה לי טוב).

היום כבר פגשנו שני זוגות ישראלים עם ילדים שגרים קרוב ממש, והתכנסנו כולנו אצלנו בסלון לארוחה חגיגית (ארבעה מגשי דומינוס). אם יהיה מזל, אחד הילדים יהיה יחד עם איילת בכיתה.

ולכל הסקפטיים, היום לבשנו מכנסיים קצרים והזענו בפארק. ששון ושמחה!

עופר התחיל לאכול אוכל אמיתי. בטטה וגזר וקישוא ואבוקדו. לאט לאט. הוא יגיע להכל.

מזל שאמיתי מצלם אותנו, אחרת לא הייתי בתמונות

האנגלית של הילדים משתפרת, אמיתי שֵד משחת ואיילת לאט לאט משתכנעת גם. 

זהו בינתיים.שבת שלום יקרים, נשתמע בקרוב!

רשימות אוגוסט

מייל שנשלח ב-11 באוגוסט
עדין אין לנו אינטרנט וטלפון, והרשת של בית הקפה הסמוך לא יציבה, ולכן אני מוצאת עצמי גולשת בבית קפה  (אחר) בעודי מחכה שאיזה בחור הודי יפתח את הטלפון הנייד שלי מהארץ לרשתות זרות תמורת כמה פאונדים, כדי שסופסופ אוכל לעשות נייד בריטי. ומפאת קוצר הזמן אני לא עונה אישית, אז התנצלותי בינתיים. עוד מעט הכל יסתדר.

המהומות הלונדוניות לא הגיעו לשכונה, אם כי נוכחות משטרתית מוגברת מורגשת כאן, וחנות המשקאות וחנות מערכות הסטראו, וגם דומינו פיצה, משום מה, כיסו את חלונותיהם בקרשים כהגנה. האפקט שהשפיע עלינו בצורה המשמעותית ביותר היה שבעודי מעמיסה עגלה באיקאה, הודיעו לפתע שהחנות נסגרת מוקדם ושכולם מתבקשים לגשת לקופות.. זה כמובן יצר בלגן שעלה לנו בביקור נוסף בחנות (שעה וחצי ברכבת בתחתית או 20 דקות ו-16 פאונד נסיעה במונית), אבל הסאגה הסתיימה לפני שעה כשהמשלוח של כל החפצים הגיע, והילדים יוכלו סופסופ לישון במיטות אמיתיות ולא על הספות כפי שעשו בשבוע האחרון. לאט לאט מסתדרים, המזווודות נפרקו, וכבר יש לנו ספלים לשתות בהם תה מנחה, ועוגיות בהתאם :) 

אחר כך גילינו שהקרשים הרוחביים של המיטות חסרים. זה עלה בעוד טיול לאיקאה

עופר מסביר לאודי איך להרכיב

מי שמשתגע באמת זה הילדים. הם מחוץ למסגרת יותר מדי זמן כבר, ואין להם חברה, חוץ מאחד את השניה, וגם לגור בעיר, ולהכנס להמון חנויות (דבר שלא היה בשגרה שלהם בכלל ומייצר אפקט תקני לי, תקני לי)...ו.. אין לנו טלויזיה...בקיצור- צרות :-) אנחנו מלאי סימפטיה אליהם ומאידך מנסים שלא ילכו לאיבוד פה. הודענו על מיסוד שעת יצירה ושעת לימוד יומיות, יוצאים החוצה בכל רגע אפשרי, ומקוים לטוב :)

 שעת יצירה. אין כמו קרטוני איקאה ליצירת טירות

איילת והנסיכה ובובת הברוקולי שפשוט קפצה לי לתוך העגלה כשראיתי אותה

 תודה לאל על די.וי.די במחשב

אוסף הגוגוסים שקיבלו בירושה ממוגי טאו המהמם

אתמול רשמנו אותם במועצה למערכת החינוך. התיצבנו במועצה לבושים חגיגית אחרי שהזהרנו את הילדים להתנהג מעולה ("אני אהיה כמו סוכריה על מקל!" כך איילת) הצהרנו על שלושה בתי הספר שאנחנו רוצים, ובתחילת ספטמבר יודיעו לנו מה גורלנו. בשלב זה התקוות שלנו מסתכמות בזה שהם יהיו באותו בית ספר ושיתחילו אותו לא אחרי אמצע ספטמבר.. 

השכנה מהדלת ליד, מרצה לתאטרון, פגשה אותנו היום והיתה חביבה בצורה מפתיעה ואמרה שכל מה שאנחנו צריכים שלא נהסס ושכשהם יחזרו מהחופשה שלהם אנחנו מוכרחים להפגש.ובינתיים כולם היו חמודים ואדיבים אלינו בכל מקום. כמו בשיר.

החנויות מסביב מהממות ומפתות (לא רק את הילדים), ואנחנו משתדלים לא לשכוח שאנחנו לא בחופשה מוגבלת בזמן (כלומר אנחנו כן, זה פשוט זמן ממש ארוך...).

בסופשבוע אם לא יהיה מבול ניסע קצת לטייל מחוץ לעיר ונחגוג יומולדת לאמא שלי הצדיקה שבאה לעזור לנו לצלוח את הימים הראשונים אחרי הנחיתה. והנה, סוגרים שבוע.

מייל שנשלח ב-18 באוגוסט
מחר סוגרים שבועיים בעיר הזאת, והנה לאט לאט מתחילים להרגיש בבית. משהו כבר לא נראה זר כל כך כשמביטים מהחלון ורואים אוטובוסים דו קומתיים, ואנשים בכל מיני צבעים וצורות חולפים לדרכם, או יושבים במסעדה הפרסית שמעבר לכביש או חונים את הב.מ.וו על המדרכה בשביל רק לקחת משלוח של אוכל תאילנדי. 

אפילו כבר מכירה את הפנים של הפקח שרושם דו"חות חניה כאן. נצטרך לרקום איתו קשרי ידידות בהמשך כשיהיה לנו רכב... 

אתמול אמא שלי חזרה לישראל, אחרי 12 יום שהיתה איתנו. הנוכחות שלה הפכה את המעבר לרך הרבה יותר, היינו עדיין עטופים בנוכחות מוכרת.

עכשיו אנחנו עם עצמנו, בשביל עצמנו (אל דאגה, עוד שבועיים וקצת אמא של אודי מגיעה.. הסבתות האלה, אין עליהן!). אבל אנחנו מתחילים את האתגר של ליצור לעצמנו רשת חברתית חדשה.. יהיה יותר קל כשהילדים יתחילו בית ספר, אני מקווה שבספטמבר מתישהוא, אם כי נדע רק בתחילת ספטמבר מתי. ויהיה יותר קל כשאודי יכנס לתלם בעבודה החדשה שלו, ויהיה יותר קל כשאני אתחיל את הלימודים שלי, שלשמם בכלל התכנסנו לנו  כאן. 

מזג האויר, למרות שהבטחתי לא לדבר עליו, בינתיים שיחק אותה. חולצה קצרה וז'קט (שלובשים ופשוטים לחליפין), ובלילה קריר, אבל בבית חמים ונעים.

אתמול אכלנו ארוחת ערב בפארק שליד הבית, קפצנו בחבל, אכלנו דשא (כלומר, רק עופר), והתמסרנו בכדורגל החדש של אמיתי, שעדין מזגזג בין אהדה לקבוצות כדורגל, ומודיע שצ'לסי ומנצ'סטר הן האלופות. נו, הוא תיכף  יבין שאי אפשר לרקוד על שתי חתונות.

ואנחנו גם תיירים, למה לא. הספקנו להיות בכיכר טרפלגר, ראינו את הספירה לאחור לתחילת המשחקים האולימפיים, האכלנו יונים ואמיתי שיחק את המשחק שלו - הוא צועק עליהן - Angry Birds!!! ומבהיל אותן...  

והיינו בכיכר פיקדילי, והלכנו לכיוון הביג בן, ואכלנו Sunday Roast בפאב בראשון בצהרים... והיינו בקתדרלת סט. פול, הילדים קיבלו שיעור בנצרות וגם התלהבו שאלה המדרגות שעליהן האשה הזקנה האכילה את היונים במרי פופינס... 

וביקרנו באוניברסיטה שלי, אבל רק מבחוץ כי היה סופשבוע. ובצ'יינה טאון, ואכלנו ארוחה סינית אמיתית עם שולחן מסתובב ומקלות והכל. 

צ'יינה טאון. איילת אכלה בעיקר אורז. אוּף איתה.

ליד האוניברסיטה שלי

המון חויות ראשונות לילדים, שאני יודעת שישארו איתם הרבה זמן.. אני יודעת את זה, כי כאן, אחרי שנים של חור בזיכרון, פתאום עולים לי זכרונות וחויות מהתקופה שגרתי בקליפורניה כשהייתי בת שבע, המון ניואנסים קטנים ששנים לא זכרתי ופתאום חוזרים. למשל, היינו בגן משחקים וילד אחד אמר משהו לאיילת, והסברתי לו שהיא לא יודעת אנגלית ולכן היא לא עונה לו, ופתאום הציף אותי זכרון התחושה של מה זה שאתה ילד בגן משחקים ומישהו אומר לך משהו ואתה לא מבין. והנה עכשיו (זו ילדותי השניה), דרכם אני נזכרת בעצמי בדברים האלה. וזו בעצם היתה אחת הסיבות שבאנו, שרצינו לתת לילדים שלנו את ההזדמנות להרגיש ולחוות כל כך הרבה דברים שאודי ואני עברנו כילדים בחו"ל. 

 

ומה עוד? הבית מתחיל לקבל צורה, כבר יש מקום לכמעט כל הדברים, והבלגן מתמעט, ויש שגרת ערב כבר עם הילדים, של אמבטיה (אח, איזה כיף שלא צריך לחסוך מים) וסיפור ופיפי ולישון, כמעט כמו בבנימינה. הילדים הגדולים קיבלו בטקס השבעה סודי את החבר השלישי לחדר שלהם - עופר איבד את הפריוילגיה של לישון איתנו והצטרף לחדר הילדים, וזה תענוג, כי בבוקר הם מתעוררים ומשעשעים אחד את השני ונותנים לנו עוד כמה דקות.

והתחדשנו אתמול בטלויזיה, מה שמאפשר לי לכתוב את המייל הזה בעוד אמיתי ואיילת רואים את ערוץ ה-BBC לילדים ועופר ישן שנת בוקר..

אודי היום בעבודה ואני לראשונה עם כל החבורה לבד כאן. עוד מעט נתארגן לנו ונצא לפארק, ואחר כך אקנה כבל שמחבר את המצלמה למחשב (שלי הלך לאיבוד איפשהוא) ואוכל לשלוח גם תמונות סופסופ. וזה שכבר יש אינטרנט נורמלי זה בכלל תענוג. 

מחר בבוקר נעלה על רכבת וניסע לחברים שלנו סימונה וטיבי, שגרים עם ילדיהם (בני 6 ו-4) שעה וחצי מלונדון בערך. נהיה אצלם עד שבת בבוקר, ואז ניקח את היורוסטאר וניסע ליומיים לעיר ליל שבצרפת. כל ההרפתקאה הזו היא בגלל בלגן בירוקרטי של הויזות שלנו, שבגללו אנחנו מוכרחים לצאת מאנגליה ולהכנס חזרה.. טפשי אבל הכרחי. ולפחות העבודה של אודי משלמת את הטיול כי זו אשמתם שהיינו צריכים את זה בכלל. הילדים מתרגשים עד כלות מלנסוע מרכבת מתחת לים. היינו צריכים להסביר שלא רואים דגים ואלמוגים מהחלון :-)

בקיצור (או לא כל כך בקיצור, אם מסתכלים על אורך המייל), שבועיים ראשונים טובים עברו עלינו, מקוים להמשך זורם ומגניב. ומעכשיו אני מבטיחה גם לענות למיילים כמו בנאדם, במגבלות השלושה-ילדים-בלי-בייביסטר שלי :)