Londonbloggin: אז מה אם באיחור בלתי אלגנטי בעליל

שתהיה, מה אכפת לכם ואז מה אם עוד רגע חנוכה. שנה רגועה ובריאה וטובה ומתוקה. שנה של בריאות, וחדשות טובות, ובלי כאבי בטן וראש וכליות ומה לא. שנה קלה. נחמדה. מנוקדת בכתמי צבע עליזים. עם פס קול של צחוק ומוסיקה טובה, ושקט כשצריך. מרוצפת מראות והרגשה של בית אך מעוטרת בטיולים והרפתקאות, למקומות רחוקים, או קרובים. מסעות אמיתיים או רק בכורסא. עם ספר. מנייר או קינדל. לבחירתכם. פגישות עם אנשים מענינים. תבלינים חדשים. מחשבות רעננות והחלטות אמיצות ונחושות. שתתחדש עליכם ועלינו ועל כל עם ישראל שנת שלום.

ועכשיו, סתו לונדוני. זה הסתו שאחרי הקיץ של החגיגות הגדולות. אחרי האולימפיאדה. והפאראלימפיאדה. ומצעד הנצחון של האתלטים לסיום החגיגות. ואחרי מצעד הקיץ של הסבים והסבתות פה, וחודשיים אחרי תחילת שנת הלימודים. אנחנו כבר שנה שניה פה. כבר יש דברים שחוזרים על עצמם. שאנחנו אומרים - הי, זוכרים שבשנה שעברה היינו פה? ראינו את העלים נושרים ככה? הרגשנו את הימים מתקצרים והשרוולים מתארכים? הרגשנו פתאום צורך להכין סיר גדול של מרק ירקות? הבטנו במכנסים הקצרים שיצאו מהכביסה בחיבה ונפנפנו להם שלום עד השנה הבאה..? אז ויש על כמה דברים נחמדים שהספקנו לעשות בקיץ:

התחלנו פרויקטים של בנייה בגדה. לא מדובר בגדה המערבית אלא דוקא בדרומית, של נהר התמזה כמובן. וההתנחלויות שלנו הן מבנים טרומיים שנרכשו בפאונד, הורכבו וקושטו והוצבו על חלקה מסומנת בעיר הזו שאם רואים בתמונות הבאות. ותוך כדי שהילדים וגם המבוגרים בונים, פועלת תחנת רדיו מקומית, עם שני שדרנים נלהבים, שמתארת מה קורה במקום ומשדרת שירים לבקשת הקהל; עוברת דוורית חיננית שמעבירה מכתבים בין הבתים, ומסתובב בחור צעיר בחליפה על תקן ראש המועצה המקומית ומקשיב לתושבים. היינו שם שעות, נהנים מהשמש, מסבתא גליה שגם צילמה, ומחברינו האיטלקים שבאו לכמה חודשים ללונדון וגרו לידנו, והיה כיף חיים:

מטיילים בשכונה

מה הענינים בונים בנינים

עושים כבוד לספר של תומר מהשכבה שלי

ואז היתה אולימפיאדה. כלומר, רוב האולימפיאדה היתה כשהיינו בסקוטלנד, אבל אולימפיאדת הנכים, שהיתה הבונבוניירה האמיתית מבחינתנו, התחילה רק בסוף אוגוסט. היו לנו כרטיסים לבוקר באצטדיון האתלטיקה, ועל אף שלא היינו בטוחים למה בדיוק לצפות, ואם זה יהיה אסון לוגיסטי, יצאנו בוקר אחד של תחילת ספטמבר, חמושים בשני ילדים, שני הורים (של אודי), בקבוקים ריקים (אפשר למלא מים בפנים, הבטיחו לנו), ומזג אויר קסום, לאצטדיון.

היה מדהים. מדהים. חגיגה של הרוח האנושית. של נצחון הרוח על הגוף, של הלא יאמן. מהקופצים לרוחק העיוורים, שרצים אל הלא נודע כלפי הקול של המאמן שלהם שמכוון אותם במחיאות כפיים עד שצועק 'קפוץ!', והם קופצים, ומקוים שינחתו על החול :) דרך הקופץ לגובה שיש לו רק רגל אחת שקטף מדליית זהב. ועד הקהל שמעודד את המתחרים במירוץ כסאות הגלגלים, וקריאות העידוד שלו מתגברות לקראת הנצחון, ואז נחלשות קצת, ומתגברות שוב עד לשיא כשאלפי אנשים מריעים לכסא הגלגלים האחרון על המסלול, זה שמסיים הרבה אחרי כולם אבל מסיים. חגיגה של שמחה, של אירוע מתוקתק עד אחרון הפרטים, מרוצף במתנדבים חייכנים לכל אורך הדרך, שנותנים היי-פייב לכל הילדים שהולכים מהרכבת לכפר האולימפי. חגיגה. הילדים היו מאושרים, אנחנו היינו בהיי. פעם בחיים.

זה בכלל בוינדזור

איילת צילמה אותי בבוקר לפני הכניסה לאצטדיון

קפיצה לרוחק עיוורים

הביקור שלנו בוינדזור עורר בי (שוב) מחשבות על פטריוטיזם אנגלי. אני מסתובבת לי בתחושת קנאה מסוימת על הקלות שבה האנשים האלה אוהבים את הארץ שלהם ואת הסמלים שלהם. את המלכה, ואת הצבא, עכשיו היה להם יום הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה, והם כולם ענדו את פרח הפרג על הדש והסתובבו להם בידיעה הפשוטה שהם צודקים. שאין התלבטות. קנאתי.

חזרה ליום יום שלנו. הילדים גדלים, אמיתי עבר בית ספר לבית ספר חדש, קרוב יותר ונחשב יותר. איילת ברשימת ההמתנה. אפילו ללוגיסטיקות האלה התרגלנו, של לפזר ולאסוף בשלושה מקומות. אם הייתי כותבות לפני חודש הייתם שומעים את קול מריטת השערות המתוסכלת שלי. איילת התחילה כיתה אלף, יש לה מורה מקסים במיוחד ואני חושדת ברגשותיה כלפיו :) היא קוראת בבטחון גובר והולך, כותבת, עושה שיעורי בית כמו חננה ונהנית ממש. אה, והיא בחוג קרטה. לא רצתה בלט ולא שומדבר. קרטה. עופר, כמנהגם של בני רבע לשנתיים, עסוק בהלראות לנו כמה הוא חמוד. כל יום יש לו מלים חדשות, חצין בעברית חצין באנגלית, ושירים חדשים, רובם באנגלית, אבל ברורים לגמרי מבחינה מוסיקלית, ושיגועים חדשים, ושיניים חדשות :) הנה מקבץ עדויות:

מר שובבו החמוד

אופים עוגת תפוחים ברגע נדיר יחסית בימינו של הרמוניה

יום ראשון בכיתה א': רואים את הדמעות בעיניים שלי?

איילת בתור הרמיוני מהארי פוטר בכיתה בהלווין

הופה, כבר מעילים וצעיפים. אנחנו בסוג של שמורת החולה, מלאה ציפורים שלא רואים בתמונה, רק באמצע לונדון.

וגם אודי ואני נהנים מהחיים בזמן האחרון. אפילו מיסדנו דייט שבועי, בייביסיטר והכל :) והיינו בהופעה של לאונרד כהן. האיש והאגדה, בוומבלי, לכבוד יום הנישואין שלנו לפני חודש וקצת. וביום שישי האחרון לקחנו חופש ועשינו סיור בעקבות אמני רחוב במזרח לונדון. היה מדהים.