חופשת אמצע סמסטר

בוקר יום חמישי, כמעט שבוע לתוך חופשת אמצע הסמסטר המבוששת-להסתיים של הילדים, אגב חופשתה של נני-סטפני, איים להפוך לאסון. מהבקרים האלה שכל מה שבא לאימהות לעשות זה לצרוח על הילדים (שלא לומר יותר מזה). למה? ככה. כי הם שם. למודת סבל וניסיון, הבנתי שזה הזמן להכין סנדויצ'ים ולצאת מהבית רגע לפני ש. מבט מהחלון – אפור, ספק גשום. פארקים מחוץ לתחום. גיגול זריז. מוזיאון הטבע. גם קרוב, גם חינם, גם דינוזאורים. התארגנות מהירה (שעה. אין מצב שאני מצליחה לצאת עם שלושתם מהבית בפחות זמן. פחות זמן מבטיח שלא יהיו לנו לפחות אחד מהדברים החיוניים הבאים: חיתולים; מגבונים; בגדים להחלפה; מוצצים. ברבים, למקרה אסון; בקבוק מים ורוד; בקבוק מים אפור, כי הוא לא מוכן לשתות מהורוד; פירות חתוכים. עם קליפה, בלי קליפה; כריכים; משהו מתוק ממש לשליפה ברגע האמת; מפתחות של הבית; חופשי חודשי לרכבת התחתית; מצלמה; נעליים; מעילים; כובעים; עגלה; מנשא). אז יצאנו. אבל כנראה שהייתי צריכה שעה וחמישה, כי הצלחתי לצאת בלי טלפון נייד ובלי שעון. אללי. תודה לשתי נשים טובות באמצע הדרך שעזרו לי להגיד לאודי שאני בחיים במהלך היום. לא שאם לא הייתי מתקשרת הוא היה שם לב, ימי חמישי אצלו זה שדה קרב, אבל בכל זאת.

מה שיפה זה, שברגע שיוצאים מהבית, בשניה ממש שהדלת נסגרת מאחורינו, כולם נרגעים והכל נפלא. הילדים מתורגלים כבר בנסיעות ברכבת התחתית, יורדים במדרגות בצד ימין, נעים בזריזות, חלק ממכונה משומנת היטב. מכירים כבר את הקוים, ואת התחנות, מנומסים כאלה (רוב הזמן..). הגענו. אבל לפני המוזיאון ניצב משהו גדול שקצת הפריע לנו להכנס. אה, כן, התור. חשבת שאת מקורית, מיכל שפירא?! "הממ... בוא ניקח את הילדים בחופשת אמצע-סמסטר למוזיאון הטבע, בטח המקום יהיה שומם..". חח. השלט בכניסה אמר "מכאן – המתנה של שעה". הסתכלתי על הילדים, והם הסתכלו עלי חזרה. הכדור אצלכם, חברים, הודעתי. אתם רוצים לעמוד שעה בתור? חד משמעית הם הודיעו לי שכן. נשבעת לכם, הם נהיים אנגלים חובבי עמידה בתורים. תיכף היו מוציאים תרמוס קטן ושמיכת פיקניק משובצת ושותים לי תה בגשם. בלי מעיל. כי רק 14 מעלות, לא קר. אז עמדנו. והיה קר, וטיפטף, ופופו היה קרציה ולא רצה לשבת בעגלה, אז החזקתי אותו על הידיים, ובמנשא, ואז הנקתי אותו בעמידה תוך כדי שאני מנסה להתקדם בתור (שהתקדם בעקביות אם כי באמת לקח שעה, אולי יותר), ונפלו לו הגרביים, וראו לי את הציצי, והמון צרות קטנות. כל האוכל שהבאתי נגמר במהלך העמידה בתור. אגב, זה חוק טבע. האוכל ייגמר בשלב מוקדם בהרבה מהצפוי, ותאלצי לרכוש אוכל במחיר מופקע, לא משנה כמה אוכל הבאת איתך. טוב. בסדר. היאוש יותר נוח, כבר אמרנו, לא?

ואז נכנסנו. והדבר הראשון שראינו היה התור לתערוכה של הדינוזאורים. "מכאן המתנה של שעה". לא. לא נכנסים. מזל שלא עשיתי להם בילד אפ גדול מדי על התערוכה, ושהיו המון דינוזאורים פזורים במילא במוזיאון, לרבות שיחזור של אחד ע-נ-ק-י-ס-ט-י תלוי ברחבת הכניסה (אם הולכים לאיבוד, נפגשים ליד קצה הזנב, סיכמנו, כי הרי טלפון אין לי). והיה צפוף נורא נורא, והיה תור בשירותים, כי כמובן כולנו היינו צריכים פיפי, ורק אחרי כמה דקות הצלחנו להתארגן על עצמנו ולהתחיל ממש להסתובב.

אבל איזה מוזיאון, תענוג. איילת עמדה בגלרית היונקים וציירה פילים. אמיתי קרא את כל ההסברים על הדולפינים. באגף החרקים הם בנו עכבישים ענקיים וניסו לחקות קולות של צרצרים, התעניינו נורא, שאלו שאלות, היו חמודים, וטובים, וסקרנים. תענוג. לקינוח, גילינו כמעט במקרה את הפינה הכי שווה במוזיאון – חדר INVESTIGATE – המיועד לילדים, בו יש המוני מגשים של מוצגים, מאובנים ומינרלים ושלדים ופרוות וצדפים ומה לא – ובהכל אפשר לגעת, ובמרכז החדר יש שולחנות בגובה ילדים, ועליהם מיקרוסקופים וסרגלים ומשקלים וזכוכיות מגדלות ודפים לרישום תצפיות וצבעים, כדי שכל אחד יוכל לחקור את הדברים שמעניינים אותו. ומחשבים עם משחקים רלונטיים, ומיקרוסקופ אלקטרוני גדול ומגניב, ומיכלי מים עם המון יצורים קטנטנים שאפשר להסתכל עליהם בזכוכית מגדלת, ופאזלים של שלדים מגנטיים להרכבה.. היינו שם שעה וחצי בטח. עופר ישן רוב הזמן, אבל לקראת הסוף קם וחקר גם הוא.

והיום היינו איתם שוב בקיו גרדנס, הגנים הבוטניים המלכותיים (חמש דקות מהבית, ויש לנו מנוי שנתי), והם הסתובבו המון זמן והסתכלו על צמחים ושאלו איך קוראים לזה ואיך קוראים לזה, והתרגשו מכל מיני דברים, ואני הייתי גאה ושמחה. שמחה על כך על ההזדמנות לעשות עם הילדים דברים כיפיים כאלה. לא שאין בארץ, בטח שיש. אני סתם נהנית. 

והנה קצת תמונות ממסיבת Haloween בבית הספר - ריכוז כזה של שלדים ומכשפות  ודלעות הילדים לא ראו בחיים. הם היו שלגיה ודרקולה אבל זה היה בסדר.

ועוד אנקדוטה קטנה. היום אמיתי אמר לילדה בגן המשחקים:

I cut my finger while I tried to cut an apple.

I cut it with something from the group of spoons and forks but I don't know the word

זהו. מחר המטפלת חוזרת, מחרתיים הילדים חוזרים לבית הספר, אולי מתישהוא יהיה לי גם זמן לכתוב דוקטורט.

לומדים, מתחפשים, מטיילים, גדֵלים

לפי המרווחים הגדלים בין הפוסטים שלי כבר אפשר לדעת שאנחנו מתחילים להתאקלם. אל תבינו אותי לא נכון, אנחנו עדיין מתרגשים מהרבה דברים, מהמון דברים. אבל יש איזה שגרה כבר, יש איזה שקט שבא עם לגור כבר חודשיים באותו המקום.

הכי הכי חשוב – הילדים התחילו ללכת לבית הספר. כבר חודש וקצת. וזה פשוט מדהים איך הנס הזה קרה, שהצלחנו לעבור את הזמן הזה בעיקר עם חיוכים ובלי דמעות. טוב, לא בדיוק. אני בכיתי. ביום השלישי של אמיתי בבית הספר נכנס לו משהו לעין. כל היום הוא הסתובב במצוקה אמיתית, אבל אף אחד לא ידע. "לא ידעתי איך להגיד שכואבת לי העין". הוא אמר. אז דיברנו על איך מבקשים עזרה, ושאפשר גם בסימנים, ומהמורים שלו ביקשתי שיזהו סימני מצוקה, והכל טוב ויפה – ובערב התפרקתי לי בבכי על מה אני עושה לילד וכו'. מאז התלבושת האחידה עברה הרבה כביסות (התקמצנתי, קניתי רק שני סטים), והילד חזר מבית הספר ושאל אותנו מה זה determination, excellence, inspiration, respect. כן כן חברים, אלה הערכים של אולימפיאדת לונדון 2012, הנושא המרכזי הנלמד בסמסטר הקרוב בכיתה ב'. השבוע, שבו ההיסטוריה השחורה, הם למדו על ספורטאים אולימפיים שחורים. בזמן הכנת שיעורי הבית – כתיבה על ספורטאי שחור אחד, אמיתי שאל את אודי "מה זה שחור?" וזה מדהים ויפה בעיניי כל כך שהוא לא קולט בכלל שצבע עור הוא פקטור של משהו (וזה מזכיר סיפור ישן וטוב של דוד רני על סטודנט שחור שלו , אבל זה רק בסוגריים ולמביני דבר).

 יום ראשון בבית הספר

 יום ראשון בבית הספר, שבוע לאחר מכן

וקצת לפני ששאל אותנו על הערכים האולימפיים, אז חברה שלי התקשרה והוא דיבר איתה בטלפון. באנגלית. כן כן. הילד הוא השראה. אמנם זה הזמן לרענן את מושגי ההנדסה שלנו באנגלית (מי יודע מה זה oblong?) אבל זה לא מזיק. והם כותבים Book Reviews ומדברים על הדתות השונות של הילדים בכיתה.

גם איילת לא טומנת את ידה בצלחת בענייני השראה. הילדה שעשתה סצנות בכל תחילת שנה בגן הילדים, נכנסה בצעד בוטח לכיתה שלה, לבושה כמיטב המסורת האנגלית בבגדים אנטי-חינניים בצבעי צהוב אפור וטורקיז (בעעע), נפרדה ממני אחרי חמש דקות, וקיבלה את פניי בחיוך בסוף היום. וכך היה מהיום הראשון. היא כבר מכניסה מלים באנגלית לתוך משפטים "היום אכלנו apple", או "איפה ה-book bag שלי?" וגם מרכיבה משפטים, בעיקר כאלה שמתחילים ב-I want ונגמרים ב-please. וכיף לה. והיא משחקת. יש לה חברה אנגליה קטנה וחמודה, איזבל, המצוידת בליקוי דיבור מהודר, כך שהן בעיקר מחזיקות ידיים, מצחקקות ומתרוצצות, ולא יותר מדי מדברות. הנה הן יחד בפארק:

המורה שלה מדווחת על התקדמות יפה – אומרת שהיא מושיבה את הילדים שלא יודעים אנגלית טוב (שני ישראלים ואיטלקי אחד) קרוב אליה בזמן המפגש, מצביעה על התמונות בסיפור ואומרת להם לחזור על המלים, ושאיילת מדברת איתה באנגלית, ומשתתפת במפגשים, ושהכל יהיה בסדר. הכל כבר בסדר. מבחינתי, הם שמחים, וזה מה שחשוב. השבוע ציירה ציור לחברה ושלחה בדואר, ולפני שהכניסה למעטפה הודיעה לי – ציירתי באטרפליי וסאן ופלאוֵּורס. והכל במבטא בריטי הדור ומתוק להחריד.  

ופופו הקטן שלנו, גמד קטן שכמותו, מסובב את כולנו על האצבע, מצחיק את כולם, צוחק (בעיקר מהאחים שלו) ונהיה תינוק מהמם שאין דברים כאלה – זוחל, יושב, עומד, מתחיל לעשות צעדים זהירים לאורך הספה... תענוגון. קייטי המטפלת, שהיתה אצלנו 7-8 ימים מתוך 4 שבועות שהיתה מועסקת פה בפועל (כל פעם בתירוץ אחר), הוחלפה אחר כבוד בסטפני, מטפלת בריטית מנוסה שגרה מסביב לפינה, ואנחנו מסתגלים ומתרגלים. ועופר מצונן, ואמא שלו נעלמת פתאום לימים ארוכים לפעמים, ויוצאות לו שיניים, או כך נדמה – ובהתאמה כולנו קצת הפוכים ועייפים. נו. כל ההתחלות קשות. לא נורא. באמת שזה צרות של עשירים.

ואני התחלתי! בשבוע שעבר היו לי פגישות אורינטציה של האוניברסיטה, ושל המחלקה, ופגישה ראשונית עם המנחים שלי.. והמון מנהלות וסידורים והכנות וסינכרון יומנים וארגון תיקיות חדשות במחשב ומילוי טפסים והגדרת מיילים וחיפוש בניינים וחדרי הרצאות ומה לא. יש לי שני קורסי חובה – אחד במדיניות סביבתית, אחד בשיטות מחקר, ואני שומעת עוד קורס אחד על ניהול מדיניות בנושא שינוי האקלים רק בשביל הכיף. והתרגשתי נורא ביום הראשון שבו ישבתי וקראתי מאמרים והתחלתי לחשוב באמת על הנושא שלי, זה שיהיה המוטיב המרכזי בחיי בשלוש-ארבע השנים הקרובות, שאותו אנשום ואחלום ושבו אתעסק ושבגללו אצרח "אני לא יכולה יותר! ואמרט את שערות ראשי (מה שיישאר מהנשירה הפוסט-הריונית שלי). אני מתרגשת, ושמחה, ומאחלת לעצמי שיהיה לי כיף. האוניברסיטה עושה רושם כל כך מקצועי, כל כך 'העולם האמיתי', עשירה בכל כך הרבה תכנים וערכים מוספים, קורסים והשתלמויות מתודולוגיים בלי הפסקה, מ"איך לנהל את מערכת היחסים עם המנחה שלך" (תודה ליאורי על הטיפ)(וכמה חבל שלא היה לי קורס כזה לפני שנתיים) ועבור ב"איך לכתוב אבסטרקט מוצלח לכתבי עת וכנסים", וטכניקות סיעור מוחין ומיפוי מחשבות,  וכלה ב"איזון לימודים-עבודה-חיים".

זה קצת נדוש, אבל בכל זאת. העונות פה זה משהו. עלי השלכת, אלף גוונים. מזג אויר שהשתנה באחת לקריר נושכני, כובעי צמר בבוקר. עדיין לא יודעים מה ללבוש, כי בפנים חם, והילדים האנגלים רצים עדיין בבוקר לבית הספר בחולצה קצרה או בחצאית בלי גרביונים, ואם אתה רואה ילד במעיל אתה יכול להניח שהוא הודי או סעודי או מאיזה שהיא מדינה מהז'אנר שבה 14 מעלות מרגיש קפוא. היום כבר היה חמש מעלות בבוקר, מעילים וכובעי צמר, אבל לפחות שמש ושמיים כחולים.

אנחנו גם מטיילים. לאוקספורד הצלחנו לנסוע בלי מצלמה. אבל היינו, ראינו, ספגנו, ואמרנו תודה לאל שלא התקבלתי לשם. לונדון כל כך התלבשה עלינו טוב ואנחנו עליה, ואנחנו שמחים ממש.

עוד מעט Haloween, מחר יש מסיבת דיסקו בבית הספר. איילת לקחה בהשאלה מחברה ישראלית כמה שמלות של נסיכות ותבחר מחר האם היא הנסיכה והצפרדע או שלגיה.. אמיתי עוד לא לגמרי מוכן לחגיגה, אבל יהיה בסדר. מאידך, ביום שישי שעבר היה להם בבית ספר אירוע לכבוד סיום שבוע הספר, ובו כל הילדים היו צריכים להתחפש לדמות מתוך ספר. איילת התחפשה לבילבי, ואמיתי התחפש לאפי מתוך הספר "איפה אפי" וקטף את הפרס הראשון בתחרות של כל בית הספר! זה היה מגניב.

היינו עם הילדים בפעילות שבת בבוקר בעירייה של לונדון בה הם בנו את עיר העתיד. תערוכת הגורילות המגניבה מחוץ לעירייה היתה מקסימה במיוחד, וגם המראות של לונדון ברידג' והנהר והסיטי:

הם בנו גן שעשעועים ואגם עם דגים 

 שיואו, איזה מזל שהוא לא נפל עלינו

 גם פופ-קָט (זכויות יוצרים על השם הגאוני- איילת) בונה את עיר העתיד

על גשר לונדון. צילום: איילת נחמני

וטיילנו בפארק סיינט ג'יימס וליד ארמון המלכה, ראינו סנאים ועשינו ערימות ילדים

 הגשר הכחול בפארק סיינט ג'יימס, מבט על וייטהול

ניפנוף מלכותי

 אמא את מרשה לי גם מגפיים כאלה?

היה שלושים מעלות, הבחור קינא באמיתי בטירוף

וגם מדי פעם סתם קראנו סיפורים ואכלנו גרביים

 או שתינו מים

סבא וסבתא שפירא הנהדרים  פה איתנו, כרגע מטיילים בסקוטלנד אבל תיכף ישובו. אפילו בנו לנו סוכה!!!

רגע ציוני: רק שתדעו, שההתרגשות שבחזרתו של גלעד שליט לא קטֵנה בגלל המרחק. יש בזה גם סגירת מעגל הזויה - הוא נחטף שבועיים לפני שחזרנו מצרפת, והנה שב כשאנחנו בלונדון. אולי היינו צריכים לעשות רילוקיישן מוקדם יותר, אולי היה חוזר קודם.

למי שפספס, יש לנו מספר טלפון ישראלי – 03-9708268. בעלות של שיחה מקומית, כמובן. פלאי הטכנולוגיה. אנחנו מוכנים לשלם פרמיה כדי להתגבר על המרחק הפסיכולוגי מהחברים ומהמהשפחה – כך באמת אפשר לדבר איתנו כאילו אנחנו בבנימינה J

ויומולדת שמח לאסף נחמני היום, אוהבים אותך מיליון!

נשיקות ואהבה עד הפעם הבאה