הפוסט הזה התחיל להכתב במטוס סילון, לא לארצות הברית אלא
מהממלכה המאוחדת. אין דיילות ואף אחת מהן לא מדברת איתי ובטח לא על דברים קיומיים.
איזי ג'ט. את הכריך שלי כבר אכלתי, את התיקונים למאמר שהייתי צריכה לעשות עשיתי,
נמנמתי חצי שעה בחסות האזניות שניגנו לי הופעה חיה של עמיר לב במקום את בכי
התינוקות וקשקושי הקניות של השבים והשבות מכמה ימים בלונדון.
באה לארץ, ואין מועד מתאים יותר לפוסט חדש. והפעם, ברשותכם,
אני מותירה את המשפחה מאחור, תרתי משמע. שנים עשר יום. קצת דמעות נשפכו הבוקר עת
יצאתי מהבית, אבל הן נמחו ביד אב אוהבת ובוטחת. מחר יחובקו וינושקו על ידי אמא
שלי, ואיני דואגת כלל ועיקר. פעם ראשונה מזה זמן רב שנוסעת לכל כך הרבה זמן. לעופר
זו תהיה פעם ראשונה, ואודי ירויח ביושר, ובהתעוררויות ליליות שהתחדשו לאחרונה, את
שבוע הסקי באיטליה בעוד זמן לא רב.
משאירה את המשפחה מאחור כי הפעם אני רוצה לספר לכם על
העבודה שלי, על המחקר שלי. על העולם שלי, עולם הסביבה ושינוי האקלים, שמאז שנכנסתי
אליו לפני ארבע חמש שנים, אני ממשיכה לגלות אותו ולהתרגש ממנו ולהיות גאה על שאני
חלק ממנו. סליחה מראש על הפאתוס, ועל החפירה, וסליחה ממי מכם שכבר מכיר ושמע. אבל
מי מכם שרוצה להיות מצוי בעולמי, הרי חלון קטן להציץ פנימה.
פסקת הקדמה (שתיים-שלוש בעצם) על שינוי אקלים, עם פאתוס
והכל:
את הכל אפשר להגיד על שינוי אקלים, או בשמו הקודם, התחממות
גלובלית. שהוא לא מתרחש. שאם כן, שזה לא בגלל פעילות אנושית מזהמת (הערה בכוכבית
בסוף הפסקה). שגם אם כן אז זה לא אנחנו, אנחנו קטנים. שגם אם נעשה משהו לטפל
בזה זה לא יעזור. שאחרים יעשו, רוסיה, סין ואמריקה והודו. הכל אפשר להגיד. יופי. אמרנו. מרגישים
יותר טוב. ומה עכשיו? עכשיו צריך להפסיק לקשקש ולעבוד ביחד, וגם לעבוד לחוד, כי
אפילו אם כל מה שאמרנו נכון, אז הרבה מאד פעילויות ומעשים שעובדים בכיוון של
התמודדות עם שינוי אקלים עובדים בעוד הרבה כיוונים – מניעת תחלואה מזיהום אויר.
הפחתת התלות בנפט ומוצריו, בעיקר אבל לא רק במגזר התחבורה. עצמאות אנרגטית. חסכון
כספי. יצירת המוני משרות חדשות. ובעיקר, חשיבה מסודרת על ניהול משאבים, תכנון.
חשיבה לטווח ארוך תוך נסיון לעקוף שיקולים קצרי טווח. למען עתיד ילדינו וגו'.
אפילו כבר לא נכדינו. ילדינו ממש. וכל זה מתקדם גם בכיוון של צדק חברתי וכלכלי.
מחשמל סולארי בכל כפר, טכנולוגיות מתקדמות לאיחסון יבולים על מנת למנוע בזבוזם,
שבירת ריכוזיות של ספקי נפט ופחם, ואולי אולי דיל עולמי שבו העולם המפותח ישלם על
גרגרנותו וחמדנותו ויפצה את המדינות המתפתחות על עשרות או מאות של ניצול אלים. לאט
לאט. רגע. שניה.
[הערה ממש ארוכה בכוכבית: יש היום קונצנזוס מדעי כמעט מוחלט
על שיש התחממות. שהיא גרועה יותר ממה שהיה נדמה כשהתחילו להתעסק בזה ברצינות, לפני
עשרים וכמה שנים. שהיא גורמת לכדור להשתגע. שיש הרבה מאד אירועי מזג אויר קיצוני
שנגרמים כתוצאה מזה. גשמים שטפונות בצורות. באוסטרליה נרשמו בקיץ הזה טמפרטורות
שיא מראשית המדידה, והם נדרשים להוסיף גוון חדש של אדום למפות שלהם כי הגוונים
הקיימים לא מספיקים. באנגליה, בצורת חמורה שמייד אחריה בא הקיץ הכי גשום בחמישים
השנה האחרונות, ואחר כך סתו של שטפונות כמעט חסרי תקדים. בארץ, רק צריך להזכר
בשריפת הכרמל, חורף של 29 מעלות. ובשלג של לפני חודש. בעל הבית השתגע. עוד
בקונצנזוס: שפליטות מזהמים כתוצאה מפעילות תעשייתית ואנושית היא הגורם העיקרי,
ושזה תהליך מתגלגל – המסת הקרחונים הארקטיים עומדת לשחרר כמויות עצומות של כזי
חממה שהיו כלואים מתחת לקרח. זהו, כמעט אבוד. כמעט כמעט. לסיום ההערה הארוכה, הפרט
שיכול היה להיות משעשע אילולא היה עצוב – שהתקשורת מציירת את זה כאילו יש היום
מחלוקת מדעית על אלה. אין. אין. אני אומר זאת שוב: אין מחלוקת. יש בעלי אינטרסים
שרוצים שזו תהיה התמונה בתקשורת. תאמינו לי. אני בצנטרום של הפיילה העולמית בענין.
עד כאן ההערה. זה לא נחשב לי פסקה]
אז מה עושים עם כל ההקדמה עתירת הפאתוס שלי? שני דברים.
האחד, מנסים לעשות דיל גלובאלי. בקופנהגן ב-2009 התכנסו כולם, ראשי מדינות ושרים,
ברוב הוד והדר - וזה נכשל. היעד הבא – להגיע לדיל ב-2015. אבן הנגף העיקרית כמובן
היא מי משלם למדינות המתפתחות לעשות את שורת הצעדים היקרים יחסית שיש לעשות כדי
לשנות באופן דרמטי את מבנה שוק האנרגיה והתעשיה שלהן. כאן שוב אשתמש בביטוי ההזוי
'צדק סביבתי' (שהוא בנדוד רחוק מאד של שויון בנטל..), אך לא ארחיב. מי שרוצה, רק
תגידו ואני אשמח לשפוך עוד עמודים על הנושא. הדבר השני, מקדמים בינתיים חקיקה
לאומית, עצמאית, הן להפחתת פליטות (למשל, באמצעות התיעלות אנרגטית או הכנסת
אנרגיות מתחדשות על חשבון דלקים פוסיליים) והן להתמודדות עם ההשלכות העומדות בפתח
של שינויי האקלים שמהם כבר אי אפשר להמנע (למשל, באמצעות הזרמת מספיק כספים למערך
כבאות מתוך ההבנה ששריפות יער הן נתון במערכת הזו; או העתקת תשתיות לאומיות מקו
החוף לנוכח העליה הצפויה של פני הים). נהדר. אז אני בענין של החקיקה הלאומית. גם
בעבודה וגם בדוקטורט.
החלק הבא (כבר לא מתחייבת על פסקה), בו אני מספרת על העבודה
שלי
יופי נחמה. לא נסעת לעשות דוקטורט? איזו עבודה בראש שלך? יש
לך עודף זמן? (לא) חדווה מיוחדת למולטי-טסקינג? (ברור) צריכה כסף? (דמיינו שכר
דירה בתל אביב ותכפילו בשתיים, חברים. ותשעת אלפים שקל גן לצעיר הבנים. שמעתם
נכון). רוצה לעבוד בצוות, בחבר'ה, במקביל למסע הבודד של הדוקטורט, בו אין לאף אחד
מושג באמת מה את עושה בימיך ובלילותיך, שהרי את נפגשת עם המנחים שלך פעם בחודש בסך
הכל ושאר הזמן, לבד? (כן!). עבודה אם כן. מפה לשם, אני עובדת עבור ארגון ששמו, לא
פחות, ארגון המחוקקים הבינלאומי (הו, ההשכלה המשפטית שלי לא היתה לשוא! סתם. לא קשור
בכלל).
באוגוסט האחרון נשלח במחלקה מייל שמחפשים עוזרי מחקר לסקור
חקיקת שינוי אקלים בשלושים ושלוש מדינות, למחקר גדול שיושק בינואר. יאללה. חשבתי
שאבלה את אוגוסט ספטמבר בהפוגה קלה מהדוקטורט, ומפה לשם נקלעתי לפרויקט מדהים,
מרגש, חשוב על אמת. כתבנו ספר, 550 עמוד, שמביא הרבה מאד מידע ומנתח מגמות בחקיקה
הלאומית בשלל מדינות. ואז הבאנו יחד את המחוקקים מהמדינות האלה, ליומיים של כנס
בלונדון, בו הם למדו זה מזה, על בעיות דומות ופתרונות דומים, חלקו קשיים ואתגרים,
החליפו רשמים, והבינו שהם לא היחידים בעולם שמתעסקים בזה. זה כבר הרבה, כי אף אחד
לא רוצה להיות לבד בענין הזה, לא לצאת פראייר..
על הדרך מצאתי את עצמי לוגמת שמפניה ואוכלת פטיפורים בחדר
מרהיב בפרלמנט הבריטי, בחברת שרים ולורדים, מצחקקת עם חברת פרלמנט מנפאל (תוך שאני
מגלה שהפרלמנט שם פוזר), מחליפה כרטיסי ביקור עם יו"ר הפרלמנט הדרום אפריקאי,
שמספר לי בגילוי לב על הצרות בלהעביר את התקציב, ומוזמנת באורח טקסי וחגיגי לכנס
בסיביר (!) אבל זה רק כי השווצתי בזה שאני יודעת לספור ברוסית במבטא משכנע ואני
לגמרי חושדת בטהרת כוונותיו של המזמין.
הנה יש תמונות.
החלק הבא, פוטנציאלית קצר הרבה יותר, בה מיכל מספרת על
הדוקטורט שלה
נהדר. אני מה זה חשובה ומגניבה. אבל מה עם הדוקטורט, מה?
בשביל מה שלחנו אותך? לונדון לא מחכה לך, היא רק מחכה שתחזרי לארץ עם כובע שחור
מרובע מטופש להחריד (הנה, כזה! וגם גלימה!)
אז איך עושה דוקטורנט? (איך עושה כבשה?)(כבשה חונבת. וזאב
זורד. נהדר. עכשיו כשכולנו חכמים יותר -) תתחילו בלשבור את הראש על נושא. זה צריך
להיות חדשני. נושא שאף אחד לא בחן מהזוית הזו או בדרך הזו מעולם. וזה צריך להיות
מענין. לפחות אתכם, הרי זה הדבר העיקרי שתתעסקו בו ארבע שנים. ורצוי שיענין את המנחים
שלכם, שצריכים לשמוע את החפירות שלכם במשך ארבע השנים.
בגלל שנושא הדוקטוקט צריך להיות חדשני, תבלו כמעט שנה
בלגלות מה אנשים אחרים כבר כתבו בנושא. במקביל תעשו כמה קורסים שנראים ממש לא
קשורים, מבזבזי זמן ועתירי מטלות, שרק אחרי חודשים, ובמקרה הטוב, תבינו שבעצם בהם
ירד לכם איזה אסימון על מה אתם אמורים לעשות. תמשיכו לשבור את הראש על נושא כי
בינתיים גיליתם שמישהו כבר כתב מהזוית שחשבתם שהיא נורא חדשנית. חזרה לשולחן. בסוף
יש משהו שלכם. כִּתבוּ עשרת אלפים מילה באנגלית אקדמית ותרגישו מאושרים לשבריר
שניה. אל דאגה, עוד רגע זה עובר. אחרי שתאספו קצת מידע אמפירי (זה השלב הבא,
בעיצומו אני מצויה עכשיו) תגלו שכל ההנחות שלכם שוות לתחת ושוב חזרה לשולחן
ולמחשבות.
בדוקטורט שלי אני מנסה להבין איך מתקבלות בישראל ההחלטות
שמביאות לחקיקה סביבתית, בין היתר לחקיקת שינוי אקלים. אנחנו אוהבים נורא לומר
שאין פה חשיבה מסודרת על שומדבר, ושקומץ אינטרסים מכתיב הכל, ואני יצאתי לחקור האם
אכן כצעקתה הדבר. אני מסתכלת על כמה פיסות חקיקה או החלטות ממשלה שמתעסקות בנושאים
סביבתיים, בעיקר התכנית הלאומית להפחתת פליטות גזי חממה (שהיה לי העונג להיות
בצוות המקצועי שיעץ למנכ"ל האוצר בהכנתה), וקודחת במוחם של כל מי שהיה מעורב
בתהליכי קבלת ההחלטות על התהליך – איך הגיעו הרעיונות לשולחן, איך קודם רעיון א'
על פני רעיון ב', איך נבחנו החלופות. בעיקר מענין אותי להסתכל על תהליכים בהם
מדיניות ישראלית התגלגלה ממדיניות שהתקבלה בחו"ל. למה דוקא את המדיניות
הבלגית לקחנו? או את האמריקאית? המממ? ולמה אנחנו כל כך טובים בחדשנות טכנולוגית
ולא ממש מצטיינים בחדשנות של מדיניות..?
אז הנה אני, בשלב עבודת השטח האמפירית. מראיינת המון אנשים.
חמישה עשר ראיינתי בדצמבר, עוד עשרים לפני בביקור שמתחיל הערב, עוד כמה מצדדיי,
ואני העומד אחת שתיים שלוש. אם אתם מקוראיי, אלף תודות לכם על שאתם מרשים לי לנבור
בראשיכם ובזכרונכם ולשאול שאלות שאינן תמיד קלות.
אחר כך את כל השיחות המוקלטות האלה צריך לשקלט (כלומר
להעלות מילה במילה על הכתב), ולהתחיל לנתח, לדוג תֶּמות חוצות-גבולות, ולהתחיל
לכתוב את הדבר האמיתי. פעם אנשים היו כותבים ספר גדול ושמן עם אותיות מוזהבות על
הכריכה, היום אפשר גם לכתוב בפורמט רזה יותר, שלושה ארבעה מאמרים סביב אותו הנושא,
מחובקים משני הצדדים על ידי הקדמה וסיכום. וזה מה שאני עושה. לא, זה לא לוקח פחות
זמן או מאמץ. אם אני אהיה ממש טובה (פחחח) אני אגמור את זה בעוד שנה וחצי. אחרת,
שנתיים, שנתיים וחצי זו הערכה ריאלית יותר. במיוחד לאור הסיפור הזה עם העבודה
שמסתמן כמבטיח ומענין באופן יוצא מן הכלל, אך אין ספק שיגזול את חלקו במשאבי
הפניות שלי.
כיף לי. מענין לי. ממש.
מילות סיכום
זהו. פוסט טקסטואלי ופחות מצולם
הפעם, אבל אולי הצלחתי לצייר משהו במלים שלי במקום התמונות.
טוב, נו. הנה קצת תמונות, שלא
תגידו שאני אגוצנסטרית נורא.
אמנות רחוב לונדונית |
יומולדת שש לאיילת |
הצוקים הלבנים של דובר |
יומוולדת שש |
עד הפעם הבאה, נשיקות וחיבוקים
ואהבה